החלטה בתיק רע"פ 4068/13

1.             לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, אשר ניתן על-ידי כב' השופט ר' בן-יוסף, בעפ"ת 43417-04-13, ביום 9.5.2013. בפסק דינו, דחה בית-המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית-המשפט לתעבורה בתל אביב-יפו (להלן: בית המשפט לתעבורה) אשר ניתן על-ידי כב' השופט י' ויטלסון - סג"נ, בנ"ב 1955-11-12, ביום 10.4.2013.

רקע והליכים קודמים

2.             נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו, את העבירות הבאות: נסיעה לאחור בחוסר זהירות, לפי תקנה 45(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה), בקשר עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה); נהיגה בחוסר זהירות, לפי תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה; אי מסירת פרטים, לפי תקנה 145(א) לתקנות התעבורה. 

3.             מעובדות כתב האישום עולה, כי ביום 13.11.2011, בשעה 18:45, או בסמוך לכך, נהג המבקש ברכב, ברחוב אחד במאי בחולון, לכיוון מערב. נטען בכתב האישום, כי בשלב מסוים, החל המבקש לנהוג את רכבו בהילוך אחורי, בחוסר זהירות וללא תשומת לב, וכתוצאה מכך, התנגש ברכב אחר שנמצא באותה עת מאחוריו, וגרם לו לנזק. חרף מעורבותו בתאונה בה נגרם נזק לרכוש, עזב המבקש את המקום מבלי למסור את פרטיו לנהג הניזוק (להלן: המתלונן).

4.               ביום 10.4.2013, הרשיע בית המשפט לתעבורה, לאחר ניהול משפט הוכחות, את המבקש בעבירות אשר יוחסו לו. הרשעתו של המבקש התבססה, בראש ובראשונה, על עדותו של המתלונן. בעדותו מסר המתלונן, כי זמן קצר עובר לתאונה, הוא הבחין ברכב הפוגע כשהוא "עומד" באמצע הכביש, ועל-כן, הוא האט את מהירות נסיעתו עד לעצירת רכבו. מיד לאחר מכן, החל רכבו של המבקש לנסוע לאחור. לטענתו של המתלונן, המבקש לא שעה לצפירותיו ולא עצר את מהלך נסיעתו אחורנית, ולכן, במטרה למנוע התנגשות, הוא החל לנהוג את רכבו לאחור, אך ללא הועיל. המבקש עצר את רכבו רק לאחר שהוא פגע ברכבו של המתלונן, תוך שהוא מסב לו נזק, ואו-אז, עזב המבקש את המקום, מבלי למסור את פרטיו.

           עוד מסר המתלונן בעדותו, כי הוא הספיק לרשום בפנקס שהיה ברשותו את פרטי הרכב הפוגע, וכמו-כן, פרטים שהופיעו בפרסומות שעיטרו את גוף הרכב, שם נרשם: "שם החשמלאי", "הנדסאי", "לא בשבת", ומספר טלפון נייד. המתלונן הציג לבית המשפט את הדף מתוך הפנקס, בו נרשמו הפרטים האמורים. בנוסף, ציין המתלונן, כי כחצי שעה לאחר האירוע, הוא הגיש תלונה במשטרה על האירוע, וכי כבר באותו שבוע הוכנס הרכב למוסך, לשם תיקון הנזקים אשר אירעו לו בעקבות התאונה. בפני בית המשפט הוצגו מסמכים התומכים בשתי הטענות הללו, ואף הופיע עד מטעם המוסך, אשר אישש את הטענה, כי הרכב טופל באותו מוסך. לבסוף, העיד המתלונן על שיחת טלפון שערך למספר הטלפון שהופיע בפרסומת האמורה, במהלכה הוא שוחח עם המבקש, חקר אותו לגבי מעשיו באותו יום, ואף הטיח בפניו את קרות התאונה, והלה, בתגובה, ניתק את שיחת הטלפון.

           בית המשפט לתעבורה מצא כי מדובר בעדות אמינה; כי דף הפנקס עליו נרשמו פרטי הרכב הפוגע הינו "מסמך אותנטי אשר נרשם בזמן אמת"; וכי פנייתו של המתלונן למשטרה לאחר התאונה, היא תוצר ישיר של הימלטותו של המבקש מזירת האירוע.

           מנגד, עדותו של המבקש נמצאה כלא אמינה. בעדותו אישר המבקש, כי ברשותו רכב העונה לתיאור שמסר המתלונן לגבי הרכב הפוגע, וכי רכב זה היה בבעלותו בזמן האירוע. עוד ציין המבקש, כי הוא אכן עובד כחשמלאי, וכי מספר הטלפון שרשם המתלונן בפנקסו, הינו מספר הטלפון האישי, ששימש אותו בעת הרלבנטית לתאונה. בנוסף, מסר המבקש, כי הוא מתגורר בראשון לציון וכי בשל עבודתו הוא תר את הארץ כולה ברכבו ומבלה זמן רב בכבישים, ובפרט באיזור המרכז. עם-זאת, הכחיש המבקש את דבר הימצאו בחולון ביום התאונה, ותחת זאת טען, כי נכח באותו מועד בתל-אביב. יצוין, כי בהודעתו במשטרה, לא הכחיש המבקש את הימצאותו בעיר חולון ביום התאונה, אלא טען כי אינו מתמצא באיזור, ולפיכך, אינו יודע במדויק היכן הוא שהה באותה עת. המבקש הכחיש, כי ניתק את שיחת הטלפון שהתנהלה בינו לבין המתלונן, ואת מעורבותו בתאונה בכלל.

           לאור האמור, ומשניתן אמון בגרסתו של המתלונן ומנגד נדחתה הכחשתו של המבקש כבלתי אמינה, החליט בית המשפט לתעבורה, להרשיעו בעבירות שיוחסו לו.

5.             באותו מועד, ולאחר שנשמעו טיעוני הצדדים לעונש, ניתן גזר דינו של בית המשפט לתעבורה, ובמסגרתו הושתו על המבקש העונשים הבאים: קנס בסכום של 1,500 ש"ח, או 30 ימי מאסר תמורתו; פסילה מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה, למשך 3 חודשים; פסילה על תנאי למשך שנתיים, מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה למשך 6 חודשים.

6.             המבקש ערער לבית המשפט המחוזי, הן על הכרעת דינו של בית המשפט לתעבורה והן על גזר דינו. ביום 9.5.2013, ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על שני חלקיו. אשר להכרעת הדין, ציין בית המשפט המחוזי, כי הערעור נסוב, רובו ככולו, סביב שאלות שבעובדה, וקביעות ממצאי מהימנות, ואין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בעניינים כגון דא, אלא בנסיבות חריגות. נסיבות אלה אינן מתקיימות במקרה דנן, לנוכח האמון שניתן במתלונן, אשר המציא מסמכים התומכים בגרסתו, וחוסר האמון במבקש.

           אשר לגזר הדין, נקבע, כי בית המשפט לתעבורה לא החמיר בעונשו של המבקש. צוין אמנם, כי פסילת רישיונו של המבקש, עלולה לפגוע זמנית בפרנסתו, אך בנסיבות המקרה לא מצא בית המשפט המחוזי כי היה מקום להימנע עונש זה. 

בקשת רשות הערעור

7.             ביום 2.6.2013, הגיש המבקש, בעצמו, את בקשת רשות הערעור המונחת לפניי. כמו הודעת הערעור, אף הבקשה עוסקת, בעיקרה, בהשגה על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט לתעבורה ועל ממצאי המהימנות שנקבעו על-ידו. המבקש מלין, בעיקר, על קביעתו של בית המשפט לתעבורה, לפיה עדותו של המתלונן נמצאה אמינה, תוך שהוא מציג, דוגמאות בהן, לטענתו, נתפס המתלונן כשהוא אינו מדייק בדבריו. עוד נטען בבקשה, כי חלקים מפרוטוקול הדיון בערכאה הראשונה, אינם משקפים נכוחה את שאירע בבית המשפט.

           בנוסף לכך, טוען המבקש, כי העונש שהושת עליו הינו חמור ביותר, ועלול להביא לפגיעה אנושה במקור פרנסתו.

דיון והכרעה

8.             לאחר עיון בבקשה ובצרופותיה, הגעתי למסקנה כי אין בה כל ממש ודינה להידחות.

           כלל מושרש בשיטת משפטנו, הוא כי רשות ערעור "בגלגול שלישי", שמורה אך לאותם מקרים מיוחדים, המעוררים שאלה משפטית נכבדה או סוגיה ציבורית כבדת משקל, החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה, וכן במקרים, יוצאי דופן, המגלים חשש לעיוות דין או כאשר עולה מהם אי-צדק ניכר כלפי המבקש (רע"פ 3857/13 יצחקיאן נ' מדינת ישראל (30.7.2013); רע"פ 4919/13 פלוני נ' מדינת ישראל (28.7.2013); רע"פ 3711/13 הושיאר נ' מדינת ישראל (16.7.2013) רע"פ 6487/12 דביר נ' מדינת ישראל (15.7.2013)). הבקשה שלפניי איננה עומדת בקריטריונים שנקבעו, לשם מתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, ומטעם זה, לבדו, דין הבקשה להידחות.

           המדובר בבקשה אשר מאופיינת בטענות בעלות אופי "ערעורי" ועוסקת, בעיקרה, בהשגה על שאלות שבעובדה וממצאי מהימנות. נפסק, לא פעם, כי אין לעשות שימוש בבקשת רשות הערעור כאכסנייה לטענות מעין אלו, ואין לאשר עריכת "מקצה שיפורים" לטענותיהם של בעלי הדין בפני הערכאות הקודמות. (רע"פ 9019/12 חטיב נ' מדינת ישראל (17.12.2102), בפסקה 9, וראו עוד לעניין זה, רע"פ 2744/13 אברמוב נ' מדינת ישראל (30.4.13); רע"פ 2638/13 עובדיה נ' מדינת ישראל (28.4.13); רע"פ 74/13 חלידו נ' מדינת ישראל(17.3.2013)).